בחירת הורים את בית הספר של ילדיהם: מה שצריך לדעת 

בחירת הורים את בית הספר של ילדיהם
(עיקרי הרצאה במסגרת כנס של רשת "אנקורי" לקידום בחירת הורים בחינוך)
22.10.2007


בעיני, החשיבות של הכנס הזה שארגנה רשת "אנקורי" היא בהעלאת האלטרנטיבה של בחירת הורים בחינוך לדיון ציבורי רציני. ישנה יותר מדי חוסר בהירות ודיסאינפורמציה בנוגע לסוגיה זו אשר לדעתי נוגעת במהות של החיים האזרחיים בכל מדינה אשר קוראת לעצמה דמוקרטיה ליברלית. אני מקווה שמעט המידע שאציג כאן יסייע לנוכחים, ואולי גם לאחרים, לגבש עמדה רצינית בנושא. עמדה שתביא בחשבון עובדות לא פחות מהשקפות אישיות.

בחירת הורים בחינוך או בחירת הורים את בית הספר מהי?

ראשית, יש להבהיר לעצמנו מה מקפל בחובו המושג בחירת הורים בחינוך. המושג הזה איננו מתייחס לבחירה בבתי ספר פרטיים אליטיסטיים שהם תמיד אופציה לבעלי ממון אלא למדיניות חינוך ממשלתית אשר מאפשרת בחירה בין בתי ספר ציבוריים או בינם לבין בתי ספר פרטיים תוך סבסוד ישיר (להורים) או עקיף (לבית הספר).

רקע

ניתן לומר במידה רבה של בטחון שאחת הסיבות העיקריות לעליית הנושא לתשומת הלב הציבורית ולדרישה להגדלת אפשרויות הבחירה בחינוך היא הביקורת הגוברת והולכת על מסגרות החינוך הממלכתיות. במרבית מדינות העולם כיום לא מרוצים מהישגי התלמידים בבתי הספר הציבוריים. מעט מאד מדינות בעולם המערבי יכולות להתברך במערכות חינוך ציבוריות אשר מצליחות להוציא מתוכן מספרים משמעותיים של בוגרים משכילים בעלי דרך ארץ (Coulson, 1999). כאלו שמסוגלים להשתלב ללא מאמץ במערכות התעשייתיות והציבוריות. ישנו חשש הולך וגדל מבפני האלימות הפושה בבתי ספר בין תלמידים למורים ובין תלמידים לבין עצמם ובבתי ספר רבים בארצות הברית אפילו הציבו גלאי מתכות לאיתור כלי נשק שנושאים תלמידים. אמנם ארצות הברית היא דוגמא קיצונית אבל גם אנו, בישראל, איננו רחוקים ממצב זה. נקודה נוספת שזוכה לביקורת חריפה היא חוסר היעילות של בתי הספר בניהול מערכות התשתית וההוראה. הדבר מתבטא למשל בחוסר היחס בין הגידול בתקציבי החינוך לבין מצבן המדרדר של התשתיות ולירידה המתמשכת באיכות ההוראה. אפילו הכוונה (היפה לכשעצמה) לספק חינוך ציבורי שווה לכל ולצמצם את מידת הסגרגציה נכשלה. בארץ, כמו במקומות אחרים בעולם, מערכות החינוך הציבוריות מתאפיינות בסגרגציה עמוקה ובפערים חברתיים עמוקים. רפורמות שונות לפתרון הבעיות הוצעו במהלך השנים במדינות רבות במערב אבל הבולטת שבהן היא בחירת הורים בחינוך.

מקורות אידאולוגיים

לא ניתן להתעלם מהעובדה שבחירת הורים בחינוך נשענת על רקע אידיאולוגי ברור. רקע ליברלי. שני העשורים האחרונים התאפיינו בדעיכת האידיאולוגיה הקולקטיביסטית סוציאליסטית ובעלייה של רעיונות ליברליים אינדיבידואליסטיים (יונה ודהאן, 1999). הראשון תומך במעורבות גדולה של הממשלה במשק ובתכנון מרכזי והשני דוגל במעורבות מינימלית של הממשלה (רגולציה) וביוזמות פרטיות של האזרחים. דבר אחד ברור, מערכת חינוך ציבורית במתכונת שהתפתחה במהלך המאה ה20 שייכת לזן הקולקטיביסטי. לכן אפיוניה הם ביורוקרטיה גדולה, שליטה מרכזית ודיכוי יוזמות עצמאיות. ה"טוב", לפיה, יושג על ידי העדפת טובת הכלל על פני זו של הפרט. הבה נבהיר לעצמנו, דרך סקירת הטיעונים בעד ונגד החינוך הממלכתי, מהו בסיס ערכי זה.

טענות נגד חינוך ממלכתי

תומכי בחירת הורים בחינוך מעלים את הטיעונים הבאים נגד החינוך הציבורי אשר מחזיק במונופול על החינוך ובעד מדיניות בחירה. להלן עיקרי הטיעונים:
1. אחריות המדינה לחינוך נתפסת כהפקעה כוחנית של זכות הפרט לקבוע את דרך החינוך של ילדיו.
2. התערבות המדינה בקביעת הרכב התלמידים ועיצוב תוכניות לימודים מפורשת ככפייה של עמדה אידיאולוגית של קבוצת הרוב על קבוצות המיעוט.
3. הניהול והביצוע של המדינה נראה כלא יעיל ובזבזני.
4. המימון שמקצה המדינה נתפס כנטילת משאבים לא מוצדקת מקבוצה אחת והעברתה לשנייה.

טיעונים בעד חופש בחירה

1. החברה המודרנית היא רב תרבותית, בעלת זהויות, דעות והעדפות שונות. מערכת החינוך שלה צריכה לשקף מגוון זה.
2. אמונה בחירות הפרט לנהל את חייו בהתאם להשקפתו ולרצונותיו.
3. הכנסת תחרותיות לחינוך במטרה להביא ליעילות בהקצאת משאבים ולשיפור השירות.
4. איכות חינוך גבוהה יותר מתקבלת במערכת שבה בתי הספר עומדים לבחירה.
5.שוויון הזדמנויות גדול יותר ונגישות משופרת להשכלה איכותית לקבוצות חלשות אשר אזורי הרישום ?כובלים? אותם לבתי ספר גרועים.


מודלים לבחירת הורים בחינוך (Carnegie Foundation, 1992).

קיימים 3 מודלים בסיסיים למדיניות בחירת הורים בחינוך. להלן המודלים:
1. בחירה בתוך רשות מקומית: בחירה בין בתי ספר ציבוריים. הרשות מווסתת את הבחירה לפי פרמטרים אתניים (שחורים ולבנים) וכלכליים (מבוססים מול עניים).
2. בחירה בכל המדינה: הורים יכולים לבחור כל בית ספר במדינה. קבלה על בסיס מקום פנוי ואיזון גזעי.
3. בחירה הכוללת בתי ספר ציבוריים ופרטיים בעזרת שוברים.

בחירה בעולם ובישראל

למרות שסוגית בחירת הורים בחינוך נדונה רבות במחקר ובשיח הציבורי, מעט מאד מדינות יישמו אותה בפועל. אחת הדוגמאות הבולטות למדינה שמיישמת מזה שני עשורים מדיניות כזו היא בריטניה שבה נהוגה מדיניות בחירה כלל מדינתית מאז 1989. כל בתי הספר ניתנים לבחירה ואין אזורי רישום. דוגמא נוספת היא ארה"ב שבה מדינות מסוימות בחרו לבצע תוכנית שוברים מקומית: מילווקי, קליבלנד, וושינגטון, דייטון, ניו-יורק. התנגדות עזה מצד ארגוני מורים וביורוקרטים מנעה יישום בהיקף רחב יותר. לרוע המזל, ישראל נמנית עם אותן מדינות שבהן החליטו מקבלי החלטות שלא ליישם מדיניות בחירה למעט ואריאציות מוחלשות כגון תוכנית הבחירה המבוקרת בירושלים ובתל אביב.

מיתוסים מול ממצאי מחקרים אמפירים

לרוע המזל, ישנו מעט מדי מידע זמין לציבור הרחב בנושא בחירת הורים בחינוך ואני מתכוון למידע מבוסס אמפירית ולא להשקפות הנובעות ממניעים אידיאולוגיים או אחרים. בחלק הזה אציג מספר מיתוסים אשר דומה שעומדים ב"חזית" ההתנגדות לתוכניות הבחירה השונות. אנסה להפריך אותם תוך הצגת עובדות מהמחקר או מנתונים הזמינים לכל.
מיתוס מס' 1: בחירת הורים בחינוך תגדיל את הסגרגציה בבתי ספר. כלומר שיהיו בתי ספר שההרכב האתני או החברתי שלהם אחיד. למשל, בתי ספר שרובו לבנים ולעומתו בתי ספר המאוכלס בעיקר בשחורים. המיתוס הזה מתעלם מהעובדה שכבר כיום במערכות החינוך הציבוריות ישנה סגרגציה חריפה.
מחקרים: גוררד ואחרים (2001) מראים שבבתי ספר בבריטניה בהם הופעלה תוכנית בחירה הסגרגציה דווקא פחתה. גרין (2000) מצביע על תופעה דומה בתוכנית השוברים באמריקה.

מיתוס מס' 2: בחירת הורים בחינוך תגרום לכך שבתי הספר הציבוריים יתנוונו ויציעו חינוך סוג ב'. שוב, המיתוס מתעלם מהעובדה שזה מה שקורה כיום ברבים מבתי הספר הציבוריים. בארה"ב למשל ישנם בתי ספר גרועים במרכזי הערים ובתי ספר טובים בפרברים המבוססים. גם בארץ קיימים פערים גדולים ברמת החינוך שמציעים בתי ספר במרכז הארץ לאלו שבפריפריה.
מחקרים: גוררד ואחרים (2001) מראים שבתי הספר הציבוריים, בעקבות התחרות, אשר הכניסה מדיניות הבחירה דווקא משתפרים, איכותם עולה והם אפילו סוגרים את הפער עם בתי הספר הפרטיים שלא במימון המדינה.

מיתוס מס' 3: בחירת הורים בחינוך שואבת את התלמידים הטובים מבתי ספר ומשאירה את הגרועים.

מחקרים: גרין (2000) מראה דווקא שמרבית המשתתפים בתוכנית השוברים באמריקה דווקא באו ממשפחות קשות יום. חד הוריות וכד'. חלק גדול מהתלמידים אף התאפיין בבעיות לימודיות והתנהגותיות קשות. מענין לציין כי הוקסבי (Hoxby) מצאה במחקרים רבים שערכה שדווקא אי מתן בחירה מוביל ל"שאיבת" אוכלוסיות חזקות מבתי ספר ציבוריים. מסתבר שהורים מרמה סוציו-אקונומית גבוהה אשר אינם מרוצים מבתי הספר המוכתבים להם על ידי אזורי הרישום, עוקרים ממקום המגורים למקום אחר בו ממוקם בית ספר טוב יותר. כך מדלדלות שכונות ואזורי מגורים שלמים מאזרחים משכילים ומבוססים שאחרת לא היו נוטשים.

מיתוס מס' 4: תוכניות בחירה פועלות לטובת החזקים בחברה.

מחקרים: הן פועלות לטובת כולן, לא במקום ולא על חשבון החלשים. בכל תוכניות הבחירה אובחנה השתתפות פעילה של קבוצות חלשות (Coulson, 1999). במפתיע נמצא שדווקא החלשים הפיקו תועלת מירבית מאפשרות הבחירה ( Green, 2000). גם הדו"ח הביקורתי של כנעני (1999) מצא למשל שמשפחות עניות בחרו בבתי ספר על אזוריים (תוכנית הבחירה המבוקרת בירושלים) הרבה יותר מכפי שצפה.

מי מתנגד לרעיון בחירת הורים בחינוך?

גורמים לא מעטים מתנגדים לרעיון של מתן חופש בחירה להורים בחינוך. אנסה להתוות בקווים כללים מי מתנגד למדיניות שכזו ומדוע. קולסון (Coulson, 1999) מצביע על 4 שחקנים עיקריים. הראשון שבהם, ואולי החזק ביותר הוא השלטון מרכזי (ממשל מרכזי ומקומי ומשרד החינוך). אשר חושש מאובדן כוח ושליטה. מיותר לציין איזה עוצמה מייצג משרד החינוך אשר תמיד היה מכשיר פוליטי בידי מפלגות שונות וכמה שפוליטיקאי "אוהב" לוותר על עוצמה מרצונו. שחקן שני וחשוב ביותר היא מערכת הכשרת המורים. בתי הספר והמכללות להכשרת מורים "מנפיקות" מדי שנה אלפי מורים אשר מצריכים הקצאה של משאבים רבים , אנושיים ופיזיים על ידי הממשלה. במצב הקיים שבו חלק גדול מהמורים החדשים האלו לא שורד ועוזב את המקצוע, יש צורך במכונה גדולה שתמשיך ל"יצר" עוד ועוד מורים במעין סרט נע שתנועתו אינה פוסקת לרגע. מערכות מסועפות אלו על שפע המנגנונים, סגלי ההוראה והמנהלה והכנסים התקופתיים עשויות לקטון באופן משמעותי אם שיפור משמעותי בבתי הספר יוביל לשיעורי עזיבה קטנים יותר ולביקוש נמוך יותר למורים. יתרה מכך, העברת הסמכות החינוכית לידי ההורים עלולה להחליש את האוטוריטה שלהם כמקצועני החינוך אשר מעורבים (לעיתים אף מובילים) בקביעת מדיניויות חינוך. שחקן שלישי שמתנגד באופן עקבי לרפורמה כמו זאת הכרוכה בבחירת הורים בחינוך הם ארגוני המורים. אלו חוששים מתחרות אשר עשויה להביא לפיטורי מורים גרועים שכיום נשארים במערכת בזכות הקביעות שלהם. בנוסף, יישום מדיניות בחירת הורים בחינוך עלולה מבחינתם להביא למצב בלתי נסבל של כפיפות להורים, מצב שאיננו מקובל עליהם. לבסוף, שחקן רביעי אשר עויין את רעיון הבחירה בחינוך הם אינטלקטואלים לא מעטים בעלי אוריינטציה קולקטיביסטית, חלקם הגדול באקדמיה. מומחים אלו, דוגמת אנשי התנועה הפרוגרסיבית באמריקה ומקביליהם בארצות מערב רבות, הצליחו להעמיד דורות של תלמידים אשר מאמינים שההורים אינם מסוגלים ואינם ראויים לקבל החלטות חינוכיות (אף שאלו נוגעות בילדיהם) ושאסור לאפשר מצב שבו להורים תהיה זכות לקבוע מי ילמד ומה ילמדו. די צפוי שמומחים אלו יתנגדו למדיניות בחירת הורים.

עקרונות להצלחה של תוכניות בחירה

כל רפורמה חינוכית, גם זו של בחירת הורים בחינוך, תלויה בקיומם של תנאים מסוימים. גולדרינג ואחרים (Goldring et al, 1993) מתווים 4 תנאים עיקריים. הראשון, קיום מערכת מידע ברורה ונגישה לכל ההורים. השני, מערכת הסעות יעילה שתאפשר בחירה בבית ספר רחוק מאיזור המגורים. תנאי שלישי הוא אי שיתוף בית הספר בבחירת התלמידים. לא בית הספר צריך לבחור את התלמידים אלא ההורים. במידה שיש עודף ביקוש, צריך משרד החינוך ומחוז החינוך להפעיל מנגנונים של ויסות ובקרת רישום בהתאם לקריטריונים שוויוניים ומקובלים. תנאי רביעי, ראיית נושא האינטגרציה החברתית כיעד מרכזי. אם לא יתקיימו תנאים אלו, יבחרו ההורים בתי ספר שיבטיח לילדיהם להיות בחברת הדומים להם והתוצאה תהייה היבדלות.

סיכום

בסופו של דבר, אני מקווה שהצלחתי להאיר את סוגית בחירת הורים בחינוך באור שונה. בניגוד למה שמקובל להאמין, ישנן עדויות אמפיריות מוצקות אשר מראות שיישום תוכניות בחירת הורים בחינוך עדיפות בכל מקרה על פני המשך המצב הקיים.


יחד עם זאת, אסור לשכוח שמעל לכל המחלוקות בנוגע ליתרונות או לחסרונות הפדגוגיים או הכלכליים של יישום מדיניות בחירה ניצבת שאלה ערכית בסיסית. האם ראוי שממשל מרכזי יעצב את ילדינו בהתאם לערכים ותפיסות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם תפיסת עולמנו או שמא רצוי להשאיר להורים את ההחלטה הזאת? זאת שאלת מעמדו של היחיד מול הקולקטיב. או במילים אחרות, האם טובת הכלל גוברת על טובת הפרט? כיום, לאחר שהניסיונות החברתיים הגדולים בהנדסה חברתית סוציאליסטית ופאשיסטית נכשלו והעולם הופך לפתוח, תחרותי, גלובלי וחופשי יותר, אני תוהה אם לא הגיע הזמן לשינוי דומה בחינוך. האם לא ראוי לכבד את היחיד ולאפשר לו להגשים את שאיפותיו ורצונותיו בהתאם לערכיו? אני סבור שכל הורה ביננו וכל מי שמתעתד להיות הורה, צריך לשאול את עצמו האם הוא פוחד מלקיחת האחריות על חינוך ילדיו ומעדיף להמשיך לשלוח אותם לחינוך ציבורי אשר מדיר אותו מכל השפעה ממשית, או שמא הוא מעדיף ליישם את חירותו, ליטול אחריות ולבחור בחינוך המתאים לו.

בחברה כאוטית וחסרת הנהגה רצינית כמו זו הישראלית, רצון הציבור מתווה לא אחת את המסלול שלפיו מתנהלת המדיניות הציבורית. אני סבור ששינוי הכוון במדיניות החינוך ומעבר ממציאות של מונופולין מדינתי על החינוך לעבר מדיניות המאפשרת בחירה של הורים בחינוך, צפוי לפיכך לבוא רק מלמטה, מהאזרחים. לדאבוני, לגורמים רבים מדי (וחזקים מאד) יש אינטרס בשימור המצב הקיים שבו המערכת הציבורית קובעת להורים מה היכן ואיך ילמדו ילדיו. אקווה שלפחות אנחנו ננסה לצעוד את הצעד הראשון (התודעתי) לכוון של הכרה בחשיבות שיש ליישום מדיניות בחירת הורים בחינוך לכל אזרח חופשי החי במדינה הקוראת לעצמה דמוקרטית.




תודות לאסנת קוטון, מנכ"לית רשת בתי ספר "אנקורי", מארגנת הכנס.




מקורות



קריאה: דהאן,י. ויונה, י. (1999). 50 שנים של חינוך בישראל: מערכת החינוך בתקופת מעבר מקולקטיביזם שלטוני לאינדיבדואליזם אזרחי-בחירת הורים כמקרה מייצג. הוצאת משרד הבטחון.

כנעני, ש. (1999). הפריסה המרחבית של מערכת החינוך (הממלכתית והממלכתית-דתית) בירושלים: ניתוח התוצאה הדמוגרפית של בחירת בית הספר על ידי ההורים. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

Coulson, A.J. (1999) Market education: the unknown history. NewBrunswick, NJ: Transaction Publishers

Goldring, E. . B., & Hausman, C. . S. (1999). Reasons for parental choice of urban schools. Journal of Education Policy, 14(5), 469-490.

Gorard, S., Fitz, J., & Taylor, C. (2001). School choice impact: what do we know? Educational Researcher, 30(7), 18-23.

Green, J. P. (2000). A survey of results from voucher experiments: where we are and what we know. Civic Report, (11),

Orfield, G., Bachmeier, D., James, R., & Eitle, T. (1997). Deepening segregation in american public schools. Equity & Excellence in Education, 30(2), 5-24.